השבת השחורה נרשמה כאירוע הטרור השלישי בעוצמתו בעולם. לשם השוואה, במתקפת 11/9 נמנו למעלה מ-3,000 הרוגים ו- 45,000 אזרחים שפונו ממוקדי האסון. מדינת ישראל חוותה 1,500 הרוגים ו- 130,000 מפונים בקרב אוכלוסייה של פחות מ-10 מיליון אזרחים, לעומת כ330 מיליון אזרחי . וזאת מבלי להזכיר את מאפייני האירוע הקשים, והמלחמה שנמשכת כבר למעלה מ- 7 חודשים. גוררת אחריה מעגלי כאב, אבל, אובדן ומשפיעה על חוסנה של החברה. כמעט כל אדם צעיר בישראל מכיר אדם או שניים שנהרגו, נפצעו או נחטפו.
את הכנס פתח אמיר תיבון, עיתונאי, חבר קיבוץ נחל עוז שסיפר את סיפורו המצמרר, ואת סיפורם המרגש והבלתי יאמן של שלושה חברי כיתת הכוננות בקיבוץ שיצאו להגן על קהילתם ומשפחתם.. אמיר דיבר על שלושת מרכיבי האירוע כפי שהוא רואה אותם. גבורה, מחדל ותקווה.
"גבורה מתרחשת היכן שיש מחדלים." סיפר אמיר ולא הותיר עין יבשה באולם, "אנשים קבעו את ביתם על הגבול, בקיבוץ שהוקדם על ידי המדינה בשנת 53, מתוך תפיסת התיישבות על הגבולות והגנה עליהם. היה הסכם ברור בין התושבים למדינה - התושבים שומרים על הגבולות והמדינה שומרת על התושבים. אנשי נחל עוז, שדרות, כפר עזה, מטולה וקריית שמונה, מלאו את חלקם בהסכם בגבורה, על אף שהיה כרוך במחירים קשים. שנים שאנו סובלים מאזעקת 'צבע אדום' שמותירה לנו כתושבי העוטף 7 שניות בלבד על מנת להתגונן.המדינה כשלה במילוי חלקה".
בסעיף התקווה, אמיר בחר לציין את ההתגייסות של החברה האזרחית ברגעים שבהם המדינה נפקדה. בבוקר ה 8 באוקטובר הגיע אוטובוס ראשון לקיבוץ משמר העמק, כל משפחה מנחל עוז קיבלה חדר עם מזרונים, שמיכות כריות, בגדים, נעלים, מברשות שיניים, מתנדבים שהסבו מבנים, ב 9/10 נפתחו כבר גני ילדים לילדי נחל עוז. התקווה מגיעה מהקהילה. קהילה היא דבר מחזק ומעצים ונותנת תקווה מעטפת. זו התקווה שאיתה נקום מהשבר.
מחקר חדש מגלה: שיעורי הטראומה הוכפלו
פרופ' יוסי לוי-בלז, ראש מרכז חוסן, קהילה ומנהיגות במרכז האקדמי רופין, שהוביל את הכנס, פתח בשאלה "האם אנחנו בזריחה או בשקיעה?" הוא הביא כדוגמה את השריפה ביערות הכרמל "גם הכרמל שוקם מהשריפה הכי גדולה שהייתה בישראל. אנשי אקולוגיה טוענים שלשרפה יש אלמנטים חיוביים שנותנים הזדמנות לזנים חדשים לפרוח כי השמש מגיעה לקרקע אחרי שנים של הצללת העצים. גם בני האדם יכולים לצמוח מתוך השבר". "ב-7 באוקטובר אבדנו את האהובים לנו, ובנוסף את הביטחון ואת הנחות היסוד של עולמינו. המציאות קרסה, ולכל אדם חלפה בדימיון התמונה של הטנדר הלבן של מחבלי הנוח'בה או בממ"ד בקיבוצי העוטף – כאילו זה מול ביתו."
"חודש מפרוץ המלחמה ערכנו מדידות בניסיון להבין מה השתנה אצל אזרחי ישראל, וגילינו ששעורי הטראומה הוכפלו, 50% מהנשאלים סבלו מדיכאון וחרדה. ורבים הציגו מאפני PTSD. חודש אחרי מדדנו שוב ומצאנו כי קיים פער גדול בין גברים לנשים בנושא חרדות, ככל הנראה בשל הצפת נושא התקיפות המיניות. עוד מצאנו כי ילדים להורים שחוו חרדה ומשרתי מילואים נמצאו בסיכון מוגבר". "במדידה השלישית שערכנו, חצי שנה מפרוץ המלחמה, ראינו ששעורי הדיכאון חוזרים למה שהיו לפני אוקטובר, הקניות והטיסות חזרו, מה זה אומר? חלק התקדמו וחלק נתקעו."
"חשוב להפנים - כאב הוא לא ההפך של החיים, חרדה אינה ההפך של הסתגלות. אובדן ואבל אינם ההפך מצמיחה...כאב נפשי הוא חלק מהאנושיות, הוא כלי דינאמי דרכו מנסים להרים את הראש. רוב האזרחים יתמודדו טוב עם חוסן והסתגלות. לא נעלים את ה-7/10, ואי אפשר יהיה לתקן, נאלץ לשאת את הצלקת".
פרופ' לוי בלז סיכם את הרצאות במילים: "צמיחה פוסט טראומטית היא למעשה שינויים חיוביים שנוצרים כתוצאה מדחק וטראומה. עברנו רעידת אדמה פסיכולוגית ואם נתבונן בה נוכל לא רק לחזור למה שהינו לפני אלא אפילו נתחזק. אפשר לעשות שינויים בתפיסת העצמי – "אתה חזק יותר", "עמיד יותר", "חומל יותר" ומכך גם ליצור קשרים עמוקים יותר. רבים חווים גם שינויים בפילוסופית החיים, מה היעוד שלי, החזון שלי, המטרות שלי בחיים. אבל זה לא שמחת חיים, זו צמיחה לצד כאב גדול".
"כדי לחוות צמיחה חשוב, לפי המחקר שלנו, לטפח את חוויית השייכות לקהילה ולספק לעצמנו משמעות וערכים, שני אלו יאפשרו גם לקורבן המתמודד מול גורל אכזר לגדול מעבר לעצמו ולהפוך טרגדיה אישית לניצחון".
טעות לומר לחייל שחזר מהקרב או לניצול שהוא גיבור
פרופ' יובל נריה, פרופ' לפסיכולוגיה קלינית, מנהל התוכנית לטראומה נפשית והפרעת דחק פוסט טראומטית בבהי"ח הפסיכיאטרי של ניו-יורק אני' קולומביה, בעל עיטור הגבורה במלחמת יום כיפור שידר את הרצאתו בזום ממקום מושבו בניו יורק.
"כאשר אנו חווים אירוע קשה פחד קיצוני הינו תגובה נורמאלית ביותר. המטרה שלנו היא לעזור למוח לנרמל את הזיכרון הטראומטי, לארגן מחדש את החוויה לכן חשוב לעבד את הטראומה בזמן". אנשים החווים פוסט טראומה למעשה נתקעו בנקודה בה המוח הפסיק לתפקד באופן נורמאלי, ואז ללא טיפול נכון עשויים למצוא עצמם מתמודדים עם חוויית האירוע הגולמית שנים רבות". צמיחה פוסט טראומטית הולכת יחד עם התסמונת הפוסט טראומטית; מצד אחד כאב ואשמה ומצד שני רבים החוזרים ממלחמה חווים סוג של אופטימיות ושינוי בתפיסות החיים."
עוד הוסיף פרופ' נריה "הטעות הכי גדולה היא להגיד לחייל שחזר או לניצול שהוא גיבור. הניצול לא מרגיש גיבור, גם לא לוחם שחזר מקרב, לרובם יש תחושת אשמה, ואשמת הניצול ולכן זה מנכר להגיד למישהו שחוזר שהוא גיבור. גם אם הוא באמת היה כזה."
תהליכים ושינויים בעקבות טראומה המונית
המושב השני של הכנס כלל שתי הרצאות של חוקרות מהמרכז האקדמי רופין ששיתפו את הקהל בתובנות וממצאים משתי זויות שונות. התחום הטיפולי באוכלוסיות שחוו את האירועים הדרמטיים של האירוע ומזוית אחרת מה השתנה מבחינת התושבים העקורים מהדרום ומהצפון בעיקבות מלחמת חרבות ברזל.
**בסוף הכתבה ניתן לצפות בהרצאות המלאות**
• נושא הרצאתה של ד"ר אביטל קאי צדוק - ראשת התכנית לתואר שני בעבודה סוציאלית MSW בהתמחות טראומה וחוסן – שתחל לפעול ברופין בשנת הלימודים הקרובה - "התערבות טיפולית אחרי ה7 באוקטובר- שינוי פרדיגמה?"
• נושא הרצאתה של פרופ' קארין אמית - דיקאנית הפקולטה לכלכלה ומנהל עסקים, וחוקרת במכון להגירה ושילוב חברתי ברופין – "הגירה עליה ועקירה בעקבות ה7 באוקטובר"
דני קושמרו: "אין לי כוונה לרוץ לפוליטיקה"
מגיש החדשות הפופולרי דני קושמרו, הוזמן לשיחה פתוחה עם פסיכולוג. הפרופ' יוסי לוי-בלז שוחח עימו על עיבוד הרגשות בתוך השידורים הקשים אותם נאלץ להגיש בתנאי לחץ וחוסר וודאות מהאולפן ומתוך ישובי העוטף ורצועת עזה.
"זו פעם ראשונה שראיתי גופות" סיפר קושמרו, זה היה בהיקף אדיר, לא נתפס. בשטח אתה חייב לנהוג כמו מנתח ברגעי הניתוח. אתה אסוף ומתפקד בלי לתת לעצמך להרגיש, אח"כ זה מחלחל. בשידור בשבת השחורה הרגשתי שמדינה נעלמה. זה תמיר סטיינמן שצועק "אין מדינה ואיפה הכוחות", זו אדווה דדון שמתווכת בין אנשי המסיבה להורים. ניהלנו סוג של חמ"ל בלי אמצעים וכוחות. אנחנו יודעים שהצבא עקב אחרינו ואחת מהמסקנות של הצבא, בעקבות כך, הוא שבכל חמ"ל מבצעי יהיה מעתה אפשרות להתעדכן בשידורי ערוצי החדשות, שאספו ושידרו מידע חשוב בזמן אמת. תוך כדי שידור התחלתי להבין את עוצמת האסון. ואז נשאלת השאלה, איך מתווכים את ממדי הזוועה לציבור? בשידורי השטח בימים הראשונים בדרום, ראינו מאחורינו רק רכבים צבאיים, באחד הימים לפתע נעמדה מאחורי עמדת השידור משאית קירור, המפיק אומר לי באוזניה "זה לגופות". אני שיקרתי ואמרתי בשידור חי לצופים שזו משאית לגופות מהחבלים."
לשאלה האם הוא יעבור מהצד המבקר, התקשורתי, לצד שקובע מדיניות? השיב קושמרו, "מי שהחלפתי אותו בכיסא היה רה"מ לכמה רגעים (יאיר לפיד). פוליטיקה זה מקצוע, אני רואה כמה זה בדם שלהם, מי שהיה והלך רוצה לחזור. אין לי את זה. לא את עור הפיל, לא את המרפקים. אם יש משהו שאני יכול לומר בוודאות אין מצב שאהיה פוליטיקאי".
פאנל פילנתרופיה והחברה האזרחית: התקווה מתחילה מהקהילה
חתם את היום, פאנל מרתק של תורמים וגופים פילנתרופיים שגייסו, החל אותה שבת ארורה, את הונם, ואת הארגונים שבבעלותם, למען החברה: "מצאנו כאן דור צעיר מדהים." סיפר אודי אנג'ל "איפה מישהו חשב שיקום פורום עסקי שייקח 200 אנשי עסקים מוכרים ויחד נתרום כסף ללא הגבלה. הפורום והפעיל לוגיסטית ומימונית את המדינה"
אלי בוך, מנהל פילנתרופיה, קרן אדמונד דה רוטשילד: " ב-7/10 הקמנו במיידי קרן חירום ותרומות לארגונים קיימים שעושים טוב את העבודה. בשלב השני - התמקדנו בנושא של חוסן נפשי. עתה, אנו עוסקים בשאלה איך מתרגמים את כוחות הדור הצעיר את המוטיבציה, המחויבות, את היכולת לעבוד יחד ביחידות הצבא למנהיגות ציבורית, פוליטית, ובמגזר השלישי."
קלמן שחם, אלטשולר שחם: " ב- 8/10 הגיעו למלון לאונרדו ת"א מפונים מהעוטף. גייסנו בגדים, פתחנו מכבסה, פתחנו כיתות לימוד, גן לימודים, פעוטון, הבאנו ספרים, בהמשך גם מספרה מניקור ופדיקור, סיפקנו מענה מידי שהיה חסר לחלוטין. עתה אנו מבקשים לתרום היכן שיש אימפקט ארוך טווח.
מיטל הרוש, נציגת בנק מזרחי טפחות סיפרה: " מילאנו רכבים באפודים, אוכל , ציוד, הצטיידות כמה מה שנשמע הכי טריוויאלי שהמדינה תיתן הגופים המסחריים והפורום העסקי נכנסו לנעלי המדינה. חילקנו כרטיס אשראי נטען למפוני העוטף. אבל הכי חשוב זה לחבר את הלבבות. 6,000 עובדי הבנק התנדבו בכל הפעילויות."
איציק שמולי מנכ"ל פדרציית ניו יורק בישראל אמר: "המחדל הצבאי והמדיני התגלגל מהר מאוד לצד האזרחי והטיל עול כבד על החברה האזרחית והמגזר העסקי. אנשים חיפשו מענה ותקווה בי-ם ולא קיבלו את זה גם שבועות אחרי. ישראל הוקמה כדי שיהודים לא יצטרכו להתחבא בעליית הגג מפני שחיטה, ובפעם הראשונה בדור שלנו ההבטחה הזו כשלה. ההתגייסות האדירה של העולם היהודי מגיעה מתחושה עמוקה של מאבק על הבית, זהו רגע מכונן.
גל גינזבורג ממקימות חמ"ל הלביאות: הסיפור שלנו משקף את כל מאות החמ"לים ההתנדבותיים שקמו מתחילת המלחמה ונתנו גיבוי משמעותי לאירוע הזה. זה סיפור על אזרחים שהתגייסו מטעם עצמם בשל זיהוי הצורך בשטח. אנשים פשוט קמו ועשו.
"אנחנו כאן כדי לעשות"
את הכנס חתם נשיא המרכז האקדמי רופין – פרופ' אביעד קליינברג: "כשאתה בצומת דרכים, לא לעשות כלום זה עשיה מהסוג הגרוע ביותר שמסבה הכי הרבה נזק. אנחנו כאן כדי לעשות. המרכז האקדמי רופין רואה עצמו כחלק חי ואורגני בחברה הישראלית, ומחובתו הערכית לסייע לקדם ולתמוך את מדינת ישראל, תושביה והקהילה; לא רק באמצעות מחקר משמעותי אלא גם באמצעות מעורבות אקטיבית הכוללת סיוע מקצועי ומחקרי למקבלי ההחלטות ותמיכה בחוסנם הנפשי של אזרחי ישראל ובקהילה הרופינית. כך עשינו ונעשה."
