תופעת ההתאבדות

המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי

​​​​​אדם נגד עצמו: התנהגות אובדנית ומניעתה 

​בבוקרו של יום מעונן אך שכיח בסן פרנסיסקו, יוצא קווין היינס מביתו במטרה לסיים את חייו. הוא נוסע לגשר גולדן גייט בסן פרנסיסקו , "גשר הזהב", אחד מאתרי ההתאבדויות השכיחים בעולם . קווין, בחור בן 19 שסבל מהפרעה ביפולרית, התמודד עם כאב נפשי רב ותחושת בדידות קשה. הוא יוצא אל הגשר, עומד יותר משלושים דקות סמוך למעקה. חושב, מתלבט, בוכה. יגון וצער רב מתנקזים לדקות אלו והשאלה מה לעשות מנקרת בראשו כל הזמן. אחרי שלושים דקות קשות אלו הוא מחליט לעבור את המעקה של  גשר הזהב, והוא קופץ. את ההמשך מתאר קווין במספר קטעי וידאו ביוטיוב, "ברגע שהידיים שלי עזבו את המעקה חשבתי לעצמי, 'מה אני עושה כאן, אני לא רוצה למות, זהו זה, אני מת' ". קווין ניצל מנסיון אובדני קשה מאוד, וסיפורו מאלץ אותנו להתמודד עם אחד המיתוסים החזקים ביותר בנושא של התנהגות אובדנית : "מי שמתאבד רוצה רק למות ולא לחיות ולכן אין שום דרך וסיבה לעזור להם". המעשה האובדני הוא סוף של תהליך ארוך בדר"כ שכולל התמודדות עם סבל וכאב נפשי. האנשים האובדניים אינם משוכנעים ברצונם למות ולרוב הם אמביוולנטיים מאוד לגבי המעשה. לא פעם אנו רואים במקביל קולות המחפשים את סיום החיים לצד קולות המבקשים עזרה וסיוע. 

אמביוולנטיות זו היא גם מקור תקווה עבורנו- אנשי טיפול, חינוך, מחקר, בריאות ורווחה. היא מצביעה על כך שאם נוכל לזהות אדם הנמצא במצוקה ובתוך משבר אובדני, אם נדע לשאול אותו ולבדוק איתו מה מצבו ואם נוכל להציע לו מקורות תמיכה ועיבוד רגשי בזמן אמת – נוכל למנוע את ההתאבדות הבאה. 

התאבדות של אדם היא מההתנהגויות האנושיות המורכבות ביותר, התנהגות המותירה את כל מי שנאלץ להתמודד עמה כואב, מבולבל ולא מבין. הרי מטרת רוב הפעולות שלנו היא להצליח להעביר את הגנים שלנו הלאה, לדור הבא; אנחנו ישנים, אוכלים, לומדים, עובדים, פוגשים חברים, יוצרים ומקריבים – וכל זאת כדי לשמור על עצמנו, להתקיים ולחיות. ואם כך, איך זה שיש צעירים הפועלים בדיוק ההפך מהדחפים המושרשים בנו? מהן הסיבות שבעטיין בני אדם מחליטים לסיים את חייהם, להפסיק להתקיים?

רב הנסתר על הגלוי בנושא כאוב זה של התאבדויות - אדם הפוגע בעצמו במטרה להרוג את עצמו ולא להתקיים. למרות המחקר הרב, עדיין אנו לא יודעים מספיק על התופעה והדרכים למנוע אותה. ידוע לנו כי אין הסבר אחד ויחיד להתאבדות וכי אין גורם אחד שאחראי לה. זהו צעד סופי וטרגי הנובע מבעיות רבות ומושפע מגורמים רבים ומשתנים שונים; מעין פאזל רב-חלקים המְערֵב בתוכו מרכיבים ביולוגיים ומאפייני אישיות, מאפיינים שנלמדו מהסביבה וסגנון חשיבה, תהליכים ממושכים ונסיבות נקודתיות, רגעיות, שעשויות לחלוף במהירות שבאו בה. 

 

מי בסיכון להתאבדות – התבוננות אפידמיולוגית

מדי שנה מתאבדים בעולם קרוב למיליון בני אדם. מספרים אלו גבוהים ממספר האנשים הנהרגים במלחמות או הנרצחים מדי שנה בעולם כמו גם מספר האנשים המתים ממחלות ואפילו מרעב. מספרים אלו מדגישים את היותה של ההתאבדות מגיפה בקנה מידה עולמי. בחישוב גס, מדי 40 שניות מתאבד אדם וההערכות הן כי עד 2050 המצב רק יחריף, משמע אדם יתאבד בעולם כל 25 שניות.  התאבדות היא אחת מעשר הסיבות המרכזיות למוות בעולם המערבי, ובעיה חריפה בעיקר בקרב צעירים. ואכן, בקרב קבוצה זו (שהוגדרה בבדיקה סטטיסטית זו כגילאי 15–44) התאבדות מדורגת כאחת משלוש סיבות המוות המרכזיות. 70% מההתאבדויות הן של גברים. זוהי סיבת המוות השנייה בקרב צעירים בני 24-15, אך התאבדות מתרחשת בכל האוכלוסיות ובכל הגילאים. ​בישראל מתאבדים מדי שנה קרוב ל-500 בני אדם. יותר מאדם אחד בכל יום.  פי 1.5 מאשר מספר האנשים שנהרגים כל שנה בתאונות דרכים בארץ. בשנים האחרונות אנו עדים לירידה מסוימת בשיעורי ההתאבדויות של כ -20%, אולם עדיין קשה לשמוח מכך. יותר מ-6000 בני אדם מגיעים כל שנה לחדרי מיון בישראל לאחר ניסיון אובדני, מתוכם כ-2500 צעירים.

 

מה גורם להתאבדות?

​"התאבדות נובעת מכאב נפש​י". כך סיכם אדווין שניידמן, גדול חוקרי ההתאבדות, את מחקרו ארוך השנים בנושא טעון זה (Shniedman, 1993). רבות נכתב על הסיבות הפנימיות והחיצוניות לאובדנות, וגם בספר זה אנחנו מתארים גורמי סיכון שונים, תאוריות פסיכולוגיות ומחקרים המצביעים על מאפיינים שונים ומגוונים של נערים ונערות אובדניים. אולם בסופו של יום, מדובר בשילוב בין מספר. ברקע, גורמים מוכרים כגון פסיכופתולוגיה, אירועי חיים שליליים, שימוש באלכוהול וסמים, תחושת חוסר שייכות בסיסית, תכונות אישיות מסוימות כגון פרפקציוניזם ונוקשות חשיבתית. כשאלו קיימים, האדם נמצא בסיכון מוגבר. אולם, לא כל מי שסובל ממאפיינים אלו חושב או מנסה להתאבד. הבעיה- כשאדם מתמודד עם קשיים שכאלו, כל טריגר, אירוע עכשווי קשה אותו חווה האדם – עלול להיות ה"קש ששבר את גב הגמל" ולהוביל לאובדנות. טריגרים אלו הם למשל אובדן ושכול, פרֵדה וסיום של מערכות יחסים, קונפליקטים בין-אישיים וקשיים כלכליים, משפטיים או משמעתיים. מובן שלאירועי חיים שונים יש השפעה שונה בגילאים שונים. נושאים הקשורים לקשיים בין ילדים ובין הורים מהווים גורם דחק מרכזי יותר בקרב ילדים צעירים, ואילו קשיים רומנטיים משפיעים יותר בגיל ההתבגרות המאוחר. בקרב בני נוער אנחנו רואים עלייה בטריגרים שקשורים להעלבות, לבריונות ברשת, לשיימינג ועוד. 

רוב האנשים אינם מתאבדים כדי להפסיק לחיות אלא כדי להפסיק לסבול. בני נוער אובדניים מעידים לרוב כי הם רוצים לחיות, אבל אינם רוצים "לחיות ככה"; לא יכולים לחיות עם אותו כאב נפשי בלתי-נסבל. אחד מהקשיים המרכזיים של אנשים אובדניים הוא העדרה של היכולת והאמצעים לשכך את הכאב הנפשי. אחת המסגרות שבהן אנו מנסים לשכך את הכאב היא המסגרת הטיפולית. כשאדם בעל מחשבות אובדניות מגיע לטיפול, והוא סובל מכאב נפשי בלתי-נסבל ומרגיש כי צורך חשוב לו אינו מסופק או כי איבד את הדבר היקר לו מכול ועל כן אין טעם לחייו, עולה שוב ושוב השאלה – איך "מגיעים" אליו? איך יוצרים אתו קשר ומנסים להפחית מכאבו? איך משכנעים אותו לבחור בדרך אחרת? במאמרו המכונן "אמפתיה טיפולית למשאלת ההתאבדות" ישראל אור-בך טוען חד וחלק כי התפקיד של המטפל אינו לשכנע, אינו לומר כי הכאב יחלוף, אינו לנסות לפתור את הקשיים. תפקידו הוא לתת מקום לכאבו של המטופל, לאפשר מצע טיפולי שאפשר יהיה לגעת בו בכאב נפשי זה ולהכיר אותו לעומקו. בסוגים אחרים של טיפולים אנו מלמדים את האדם האובדני דרכים לוויסות הכאב הנפשי ויותר מכך , מציעים לו להכיר ולהיות מודע למצב הקוגניטיבי הקשה ביותר והמסוכן ביותר באובדנות, "ראיית מנהרה" – Tunnel Vision. 

מהי ראיית מנהרה? ראיית מנהרה מתאפיינת בחוסר יכולת להבחין באפשרויות וחלופות נוספות מלבד האופציה האובדנית. מצב זה הינו מצב מסוכן המאפיין אנשים במשבר אובדני- דיכאוני. במצב זה האדם מרגיש כי יש רק פתרון אחד – הפעולה האובדנית. אחת הדרכים לנסות ולהבין מהי ראיית מנהרה היא להיזכר לרגע בסוגיה, בבעיה או בהתלבטות שאנו נתקלים בה מעת לעת. כמה אפשרויות העלינו? לבטח יכולנו לבחור בין חלופות שונות או לנסות דרכים שונות לפתרון. ראיית מנהרה היא מצב שבו כל זה נעלם ואיננו. הקרקע נשמטת מתחת לכל תהליך קבלת ההחלטות, ויכולת פתרון הבעיות הרגילה של הלוקה בה, המרחב, הפלורליזם, החלופות מפנים את מקומם לנוקשות, לראייה דיכוטומית ולתחושה כי יש פתרון אחד בלבד. בשל כך ראיית מנהרה המשולבת בכאב נפשי בלתי-נסבל עלולה להיות גורם קטלני ביותר. 

במצב של ראיית המנהרה הכל נראה באופן דיכוטומי בלבד: שחור או לבן, טוב או רע. התפיסה הופכת צרה יותר ויותר עד שנקודת המבט התלויה במציאות החיצונית אובדת. האפשרויות מוגבלות ביותר, והראייה היא קצרת טווח וממוקדת. כתוצאה מכך האדם האובדני עלול לטעות בתפיסת המציאות שלו ובהסקת המסקנות שלו. זהו תהליך צמצום טרגי של המרחב המנטלי ושל היכולת להתבונן במצב או בבעיה באופן מורכב. במצב כזה האדם האובדני גם לא יפנה לעזרה שהרי "מה הטעם? שום דבר לא יכול לשנות את המצב". מחקרים ותאורטיקנים שונים טוענים כי רגעים אלו הם בעלי סיכון רב לביצוע מעשה אובדני. אלו הם גם הרגעים שבהם יש להתעקש על מתן סיוע לאדם האובדני, תוך הקפדה יתרה על הדגשת החלופות שהוא אינו מסוגל להכיר בקיומן. 

 

האם אפשר למנוע התאבדות?

​​התאבדות אינה גזירת גורל. היא ניתנת למניעה, וכולנו יכולים להציל חיים. ידע, מודעות וקצת אומץ לשאול יכולים להיות ההבדל. חשוב לדעת, כיום קיימים טיפולים שונים היכולים להציל מתבגר אובדני. על כל אחד מאתנו להכיר את מקורות הסיוע בקהילה שלו שניתן להפנות אליהם אנשים לעזרה נפשית: גורמי טיפול, שירותים פסיכולוגיים-חינוכיים, מרפאות לבריאות הנפש, ער"ן, סה"ר, מוקד קופת חולים, מיון וכיוצא באלה. כאשר אתם מפנים את המתבגר לעזרה הציעו לו ליווי לגורם המקצועי וּודאו שאכן הלך לקבל את הטיפול המתאים ושהוא ממשיך לקבל את העזרה עד שהוא יוצא מכלל סיכון. 

אז מה לעשות כאשר אדם שאתם מכירים נמצא במשבר אובדני? מידע שיכו​ל לעזור לזיהוי ו​התערבות במשבר אובדני>>>